קורן הרשקוביץ על-כימיה מכושפת

קורן הוא אמן מכשף. בנאי. אדריכל. מעצב מוצר ועוסק בכימייה של האומנות שלו. קורן מאוהב בחומר, הוא נוגע בחומר חושב על חומר מתעסק בחומר, חוקר את החומר ומבין לעומק את המרכיבים, את התכונות ואת התהליכים הכימים היוצרים את החומר. קורן מתיחס לחומר כחלק מהמשוואה עם המושג צורה. קורן האמן ממשש נוגע שובר מתקן ויוצר עבודות שהן  געגוע לשממה ולנוף הפראי הלא נגוע. קורן יוצר בחומר שהוא גם הצורה מתוך סקרנות אינסופית להבין את המרכיבים את התכונות והתהליכים הכימיים היוצרים את החומר. חומר שהוא עתיק, חומר שמגיע ממרחקים, חומר נוכח. על משטחי עץ גדולים הוא יוצר עבודות אמנות ייחודיות  המצויירות ונחתמת בבטון רך. קורן חורץ בבטון, חותך, פוצע, חופר  צובע את הבטון, מערבב עם חומרים נוספים, מוסיף, גורע הורס ובונה מחדש. טכניקת העבודה והחריטה מקבלות ביטוי רב ממדי וככל שמביטים פנימה נשאבים לתוך הפרטים, החיבור לטבע, לאדמה, לאבלוציה של כדור הארץ, ולתרבויות שנעלמו. בתוך עבודות הבטון מסתתרים עולמות שלמים המציצים מבין שכבות חומר ויוצרים סיפור מרתק. קורן בדרכו הייחודית מפענח את המסתורין הקסם והכישוף של הכתבים  הקדומים ויוצר ספריית קודים משלו המתכתבת עם ציורי המערות של האדם הקדמון, עם ההירוגליפים הקדומים ממצרים, עם סמלי תרבות המאיה, עם כתבי היתדות, ועם ציורי הכדים של יון העתיקה. קורן חוקר חברות מתפתחות, קדמוניות תרבויות עתיקות ציוויליזציות קדומות, חוקר את החוקיות הקולקטיבית, את הדינמיקה האנטרופולוגית באזורי הסהר הפורה, התרבות השומרית, האכדית, מצרים העתיקה וכל שושלות הפרעונים ואילנות היוחסין שלהם, האסלאם הקדום האימפריה הפרסית התרבות הלטינית, האינקה ועוד. לדבריו: "לפעמים התחושה היא עשיית מיפוי של כל מיני עולמות. מפות של זמן. מפות של מקום. מעין אטלסים. אני מאד נמשך לחשיבה והבנה גאוגרפית של מפות קדומות. מדוע הן מצוירות כפי שהיא מצוירות מה עומד מאחורי זה?.. מה רוצים להראות לנו ויותר מכך מה רוצים להסתיר מאיתנו.

"הדמיון שלי נשאב לתחומי אסטרונומיה ולמושגים מופשטים של זמן ומרחב מתפשט, חורים שחורים וחלל, נקודות סינגולריות אזורים של קריסה והתנגשות של חומר ואנרגיה. כמו כן אל המרחבים הפורצים את האופק, המרחבים הלא יציבים. הימים הנהרות האוקייאנוסים – את המים אני מגדיר כקרקע לא יציבה. באופן ספונטני רחב אני מאד מושפע ומחובר למדעי הטבע ולטבע כפשוטו, למה שהוא מספק ומראה לנו. החי הצומח, הדומם. מצבי הצבירה מהיחסים והאינטראקציות שקורות ואלה שלא קורות ואולי היו יכולות לקרות. עונות השנה, האור והצל. נהר הנילוס על שני מקורותיו הכחול והלבן, אני מאוד מושפע ונלהב ממנו הוא מרגש אותי, הוא כמו איזה תכשיט, כמו איזה מגלה ארצות שהגיע לפלא חדש. כמו מרקו פולו שהייתי מאד שמח לפגוש.. זהו עולם מופלא – פשוט עולם פלאי של תופעות מרגשות.

בתערוכה מוצגות עבודת גדולות עשויות בטון רך יצוק ע"ג לוחות עץ שעליהן מופיעות שפע של דמויות וסימני קוד המזכירים בעוצמתם את לוחות האבן הגדולים במקדשים והקברים של עולם הקדום. הבראשיתיות במרקם החומר ובטקסטורות  מתחברת ישירות לטבע ולאדמה.

קורן מספר: "התחלתי ליצור ולהיות מסוקרן בגיל צעיר מאוד להתעניין בחומר, לחשוב על חומר, לגעת בחומר, להתעסק בחומר. אבא היה מי שהכניס אותי לעולם הכימייה, החומרים והרכבם, הטבלאות הטקסונומיות, הטבלה המחזורית וכו'. מילדות תפסתי את מושג החומר כנוכח במשוואה יחד עם המושג צורה, כלומר מבחינתי חומר שווה צורה. חומר הוא הצורה. הצורה היא ביטוי תודעתי של המושג חומר. היצירה שלי התאפיינה בבנייה פיזית של מודלים בחומרים שהיו נגישים עבורי בקיבוץ. מודלים של מבנים, קונסטרוקציות. הדמיון אצלי עבד חזק. כל הזמן הסתקרנתי בהבנת הרכיבים ,התכונות, סוגים של חומרים. העיסוק בזה היה מאוד ספונטני וכך נשבתי ונשאבתי עמוק יותר ויותר. נמשכתי לקדום לנעלם למה שהיה וסיים את תפקידו ומה האינפורמציה שהשאיר, נמשכתי להסטוריה ודמיינתי את עצמי בעולמות הקדומים והעתיקים, אימפריות עולות, אימפריות יורדות .. תמיד חיפשתי דברים שבהם אפשר לגעת למשש לשבור לשרוד. נולדתי עםהכמיהה לשממה, לבור לנוף הפראי הלוא נגוע. לא אהבתי ולא קיבלתי את המשפט "כאבן שאין לה הופכין" לא סבלתי את המשפט הזה. מה זה דבר שלא נעשה בו שימוש, שאין בו צורך. לא קיבלתי את זה נמשכתי לסיפורים של אבי שהיה מהנדס בניין שעסק בבטונים ובחומרים ואהב לספר וללמד. ממנו התאהבתי בחומרים, בכימיה של הבטון, של המלט של החול של המים.  העבודה על היצירות מרתקת וייחודית. לדבריו: "טכניקות היצירה שלי הן למעשה מאוד פרימיטיביות ומאגדות בתוכן כמה טכניקות משנה הקשורות ונאחזות זו בזו. הקסם עבורי הוא האינטראקציות שהן יוצרות ביניהן. למעשה הם קשורות זו בזו. אני יוצר את החומר ואחר כך יוצר בחומר".

באופן גס וסכמטי ניתן לשרטט חמישה שלבי עבודה (אך תמיד אני מתמיד לחפש לברוח מהמטודולוגיה):

השלב הראשון (המפץ שלב הכנת החומר)

יצירת החומר היא תערובת של חומרים פשוטים חומרי יסוד שנמצאים זמינים צמנט (מלט) חול ומים להם אני מוסיף מוסיפים תוספים שונים פולימרים המקנים לתערובת הבטון עבידות, צמיגות, אלסטיות, גמישות, רכות במידת מה ויכולת לשלוט בזמני ההתקשות והיבוש של הבטון. (הרי ריאקציות הכימיות באות לידי ביטוי)

את העיסה אני מערבל במיקסרים ביתיים של עוגות. עבודת העירבוב יכולה לקחת כמה שעות טובות

השלב השני (ההתגבשות, היציקה והתייבשות)

את החומר אני יוצק ומורח ע"ג לוח דיקט (הדיקט משמש כבסיס כתבנית) באמצעות שפכטלים, מסטרינות וכלים בינאים. שכבת החומר נע בין 3-10 מ"מ עובי ונותן לחומר הטרי להתייבש ולהתקשות במידת מה.

(חשוב להדגיש כי אני היום ביכולתי לשלוט בזמני הייבוש וההתקשות הסופיים)

השלב השלישי (הכאוס, הסערה "ותמלא הארץ חמס")

שלב כמאין אנטרופי בו האי סדר שולט והוא המכתיב והוא העריץ השולט אני מתחיל בשריטות בכלים גסים, סכינים מסורים, חומרים מכתימים, כגון יין, שמן, סוגים שונים של כלים מכנים.

הפעולה היא פעולה פיזית מחוספסת, פעולה ייצרית אולי חייתית. עד אשר עייפות החומר, אני מרגיש וחש שהלוח מותש.

השלב הרביעי (ההתבוננות, "השקט שאחרי המבול")

שלב ההתבוננות הוא שלב מקור החיים, תחילתם של חיים, יצירת חיים ממש מיקרוסקופים, שלב של ימי תשובה מבחינתי, זהו שלב בו אני מניח את הלוחות היצוקים מולי פורס אותם כשהם חבלים עייפים פצועים, מותשים ומתחיל להתבונן בהם, לתצפת עליהם. תמיד תמיד זה על כמה לוחות ביחד, במקביל.

לאט לאט אני מתחיל לראות ולהבחין בנקודות חיים קטנות, בנקודות מיקרו אקלים, לקשור אסוציאציות, לקשר נקודות, נקודות לקווים, קווים למישורים, מישורים למרחבים. לפענח סימנים מתחילות ליפול תובנות. המון גירויים מתחילים לעבוד.

לפעמים די דחופות לא פעם אני מתבונן למשל בלילה טרום השינה ורואה משהו מעולם מסוים, מיקום אחר, והולך לישון איתו.

למחרת אני קם בבוקר והוא נעלם אני מחפש אותו אך לשווא. הוא מתגלה משהו מסיפור אחר, שמושך לעולם אחר לדרך אחרת, לפעמים סותרת. סימנים אחרים מופיעים עולים ונעלמים (ככה קורה בכל לוח לוח בו זמנית) הדמיון ניצת. וכך עובר בין עולמות ופירושים מיקום ליקום מזמן לזמן.

זה שלב הרבה פעמים של שתיקה של דממה, דומייה, ימי תשובה ובעיקר בעיקר בעיקר…. פליאה. פליאה על עולם שנברא.

לוקח לפענח כמה ימים טובים, אולי שבועות עד שאני מרגיש ממש בשל להתמודד ויש לי כוחות נפשיים והאומץ להתחיל להכנס ולנוע אל העולם ולהתחיל לחקור ולעבוד לייצר את הדיפרנציאל ואינטגרל לפרק ולאחד. הראשון שעושה לי את זה בו אני בוחר.

השלב החמישי (החריטה, הדיפרנציאל- האינטגרל)

זהו שלב מעשי בו אני מחבר בחריטה באמצעות כלים מכנים פרימיטיבים (סכינים, מסורים, מזלגות, אבנים ועוד) את התובנות, את הנקודות אל הקווים, את הקווים למישורים ואותם למרחבים חרוטים. חריטה בחומר חריטה בטופוגרפיה, חריטה בזיכרון שלי זהו.

זהו מצב של דיפרנציאל ואינטגרל ישומי של פירוק ואיחוד של כל מה שאני מצליח להבין ולראות.

זהו השלב בו אני חורט את סיפור חיי.  העולם והאושר נכנעים ושוכבים לפני.

הגוונים שהציור מקבל שומרים על מונוטוניות עצורה הכולאת מאחוריה סערה. לפעמים מה שנדמה כרך הוא בעצם הקשה. מה שנדמה כאהבה הופך לשינאה. הפרופורציות והקומפוזיציה אינן  מוגדרות ומדגישות את הסובייקטיביות הקיימת במבט הייחודי של האמן.יש כאן ראשוניות שנתפסת. שימוש ברעיון והיפוכו. ריקוד או מלחמה, ברוטליות או רכות, קשה או רך, מוות או חיים. השפה הייחודית, שפת הקודים של העבודות, מפרקת את הסיפור לחלקים הכי בסיסיים שבו, הכי ראשוניים.  ישנו  חיבור שחוזר על עצמו לפעמים באופן גלוי, לפעמים באופן סמוי ואז מגיעים לאותו סיפור ולא משנה מאיזה זמן הגענו. ההיסטוריה מקבלת בכל פעם איזה סבב אחר. "כיום הדבר שמעניין אותי במיוחד זה ניתוח השוואתי  של מה שתפסתי אותו אז כילד לבין מה שאני תופס אותו כיום. כל עולם המושגים הזה. האם התובנות השתנו? האם הגיעו חדשות? מה היחס בין הישן לחדש, לקדום לעכשווי מה היחס בין המושגים מהעולמות שהם השראה עבורי לבין מציאות חיי היום הנוכחת בי. אני מחפש את הלוגיקה,את הפרשנות האסטטית , את ספר החוקים האסטתי של חומר וצורה זהו מבחינתי הגביע הקדוש. לנסות ולהבין מעט ממנו ואולי גם קצת לכתוב אותו .