מעבר למסיכה: השפעת האמנות השבטית על האמנות המערבית והישראלית

מבוא: המפגש עם ה"אחר" והמהפכה הוויזואלית

בפתח המאה ה-20, עולם האמנות המערבי עמד בפני מבוי סתום. המסורת האקדמית, שהתבססה על חיקוי המציאות (מימזיס) ועל פרספקטיבה רנסנסית, נדמתה לאמנים הצעירים ככבלה מיושנת שאינה מצליחה לבטא את רוח הזמן הסוערת, המהירה והטכנולוגית של העידן המודרני. בנקודת זמן זו, המפגש עם אובייקטים שהגיעו מהקולוניות הרחוקות – מסיכות אפריקאיות, פסלוני פריון מאוקיאניה וטוטמים מצפון אמריקה – חולל את מה שניתן לכנות "המפץ הגדול" של המודרניזם.

האמנות השבטית, שנתפסה עד אז במוזיאונים לאתנוגרפיה כ"מלאכה פרימיטיבית" או ככלי פולחן חסרי ערך אסתטי, הפכה למקור השראה רדיקלי. המערב ראה בהם "פראיים", אך האמנים ראו בהם "חופשיים". מאמר זה יבחן לעומק כיצד שינתה האמנות השבטית את פני האמנות המערבית, מהקוביזם ועד לסוריאליזם, וכיצד היא הדהדה באופן ייחודי ודרמטי בתוך התרבות הישראלית המתגבשת, שהשתמשה ב"פרימיטיביזם" כדי לברוא לעצמה זהות חדשה-ישנה המחוברת למרחב השמי.

חלק א': המהפכה במערב – מפיקאסו ועד הסוריאליזם

1. "רגע הטרוקדרו" של פיקאסו והולדת הקוביזם

הסיפור המכונן של השפעת האמנות השבטית מתרחש ביוני 1907, במוזיאון האתנוגרפי בטרוקדרו שבפריז. פבלו פיקאסו, שביקר שם בריח הטחב של האולמות העמוסים, תיאר מאוחר יותר את החוויה כהתגלות דתית כמעט. הוא לא ראה רק חפצים; הוא ראה כוח מאגי. "באותו רגע הבנתי מהי המשמעות של ציור," אמר. המסיכות האפריקאיות לימדו אותו שהאמנות אינה חייבת לייצג את מה שהעין רואה (The Visual), אלא את מה שהנפש יודעת (The Conceptual).

ביצירתו המונומנטלית "העלמות מאביניון" (Les Demoiselles d'Avignon), פיקאסו ביצע את הצעד הנועז ביותר בקריירה שלו: הוא החליף את פניהן של הדמויות ביצירה במסיכות המזכירות את סגנון ה"דן" (Dan) וה"קוטה" (Kota) ממרכז אפריקה. המעבר הזה סימן את תחילת הקוביזם: פירוק הצורה לצורות גיאומטריות, ויתור על עומק אשלייתי ואימוץ שפה חזותית של עוצמה גולמית, פתאומית ומזעזעת.

2. הפרימיטיביזם כאידיאולוגיה וכמפלט

אמנים כמו אנרי מאטיס, אמדאו מודיליאני ואלברטו ג'קומטי מצאו באמנות השבטית "אמת" שחסרה בבורגנות האירופית המנומסת. המושג "פרימיטיביזם" במערב לא נועד להקטין את התרבויות הללו, אלא לבטא כמיהה למצב קמאי, רוחני ובלתי אמצעי – סוג של "נוסטלגיה לעתיד".

הפוביזם: מאטיס הוקסם מהשימוש הנועז בצבע ובשטחיות של הבדים האפריקאיים. עבורו, הקישוט (אורנמנט) לא היה קישוט בלבד, אלא מבנה רוחני.
מודיליאני: פסלי הראש המפורסמים שלו, המאופיינים באפים ארוכים ועיניים ריקות, הם מחווה ישירה לפיסול של שבט ה"פאנג" (Fang) מגבון.
האקספרסיוניזם הגרמני: קבוצת "הגשר" (Die Brücke) בדרזדן ראתה בפיסול השבטי ביטוי ליצרים אפלים, לחופש מיני ורגשי ולחיבור בלתי אמצעי לטבע שדוכא על ידי הציביליזציה המערבית המתועשת.

3. הסוריאליזם והחלום השבטי

בעוד שהקוביסטים התעניינו בצורה (פורמליזם), הסוריאליסטים התעניינו בתוכן הרוחני. עבור אנדרה ברטון, מייסד התנועה, האמנות של אוקיאניה (פפואה גינאה החדשה, איי שלמה) הייתה עליונה על האמנות האפריקאית משום שהיא נתפסה כביטוי טהור של עולם החלום והלא-מודע. המסיכות הטקסיות מאוקיאניה, עם הנוצות, הקונכיות והדמויות ההיברידיות (חצי אדם חצי חיה), סיפקו לסוריאליסטים הוכחה ויזואלית לכך שהדמיון אינו יודע גבולות.

חלק ב': האמנות השבטית והזהות הישראלית

בעוד שבאירופה האמנות השבטית הייתה כלי למרידה במסורת, בארץ ישראל היא שימשה למטרה הפוכה ומורכבת הרבה יותר: בניית מסורת חדשה. האמנות הישראלית הצעירה, שצמחה מתוך הציונות, חיפשה דרך להתנתק מהדימוי של "היהודי הגלותי" (האירופי, החלוש, הדתי) ולחבור לדמות "העברי החדש" – לוחם, עובד אדמה, מחובר למרחב השמי-ילידי.

1. תנועת ה"כנענים" והשיבה למזרח הקדום

בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-20 קמה תנועת ה"כנענים" (המרכז הצעיר). אמנים כמו יצחק דנציגר ואברהם נתנזון (עמוס קינן) ביקשו להשיל מעליהם את הדת היהודית של אלפיים שנות גלות ולחזור לשורשים המיתיים של ארץ כנען. ההשפעה כאן הייתה סינתזה מרתקת: מצד אחד, מודרניזם פריזאי (דנציגר למד בלונדון ובפריז), ומצד שני, אמנות מסופוטמית, אשורית ומצרית, שנתפסו כסוג של "אמנות שבטית מקומית".

"נמרוד" של יצחק דנציגר (1939):

פסל זה הוא נקודת האפס של האמנות הישראלית. דנציגר פיסל את נמרוד מאבן חול נובית (אדמדמה), כדמות של צייד פרימיטיבי. תווי הפנים שלו מושפעים בבירור מהפיסול הארכאי. נמרוד אינו "יהודי" במובן המסורתי; הוא יצור שבטי, מחובר לאדמה, נושא בז על כתפו כסמל פולחני. הוא הפך לסמל של הצבר הילידי, שמעדיף את הקשר עם המדבר והאלים הקדומים על פני הפלפול הגלותי.

2. אפריקה בסטודיו הישראלי: שנות ה-50 וה-60

לאחר קום המדינה, ישראל פיתחה קשרים הדוקים עם מדינות אפריקה שהשתחררו מהקולוניאליזם. המפגש הזה לא היה רק פוליטי אלא גם אמנותי.

יחיאל שמי: פסליו המוקדמים הראו זיקה חזקה לצורות סגורות ומסיביות המזכירות דמויות אבות (Ancestors figures). עבורו, הפיסול השבטי הציע שפה של "אמת חומרית".
מרדכי ארדון: בציוריו שילב סמלים קבליים יחד עם צורות ששאבו מעולם הקמיעות והמאגיה היהודית-ערבית, כשהוא מתייחס אליהם כאל "חפצי פולחן" אמנותיים.
אופקים חדשים: למרות שיוסף זריצקי וחבריו שאפו להפשטה אירופית, ה"אור המקומי" שהם חיפשו תורגם לעיתים קרובות לצבעוניות וצורניות ראשונית, "פרימיטיבית" במובן החיובי של המילה.

3. הפוליטיקה של ה"אתנוגרפיה"

בשנות ה-70, המושג "שבטי" קיבל תפנית חברתית. אמנים ממוצא מזרחי (כמו פנחס כהן גן או בילו בליך בתחילת דרכו) החלו לבחון את המורשת האתנוגרפית שלהם לא כפולקלור, אלא כעמדה פוליטית מול הממסד האשכנזי-אירופי. השבטיות הפכה לכלי לביטוי של זהות מודרת.

חלק ג': ניתוח פילוסופי – "מכשיר הקסם" והארכיטיפ

כדי להבין מדוע האמנות השבטית השפיעה כל כך עמוק, עלינו להסתכל מעבר לצורה.

1. האמנות ככישוף (Magic Tool)

האמנות המערבית מאז הרנסנס עסקה ב"יופי". האמנות השבטית עסקה ב"תפקוד". מסיכה לא נועדה לתלייה על הקיר; היא נועדה להפוך את הלובש אותה לישות אחרת. פיקאסו הבין זאת: הוא קרא ליצירותיו "Intercesseurs" (מתווכות). השפעה זו ניכרת באמנות הישראלית בחיפוש אחר הטקסיות – ממיצגי "דלות החומר" ועד לטקסי האדמה של אמני שנות ה-70.

2. יונג והלא-מודע הקולקטיבי

הפסיכולוג קארל יונג טען כי קיימים "ארכיטיפים" – סמלים אוניברסליים המשותפים לכל בני האדם. האמנות השבטית נתפסה כגישה ישירה לארכיטיפים הללו. אמנים מערביים וישראלים הרגישו שכאשר הם מציירים צורה שבטית, הם נוגעים במשהו "אמיתי" יותר מהשכבות החיצוניות של התרבות המודרנית.

חלק ד': ניתוח השוואתי – בין האוניברסלי למקומי

1. המניע: אסתטיקה מול שורשים

במערב, המניע היה בעיקרו אסתטי. עבור המודרניסטים בפריז, המסיכה הייתה "חומר גלם" למהפכה צורנית. בישראל, המניע היה קיומי. האמנות השבטית/ארכאית הייתה אמצעי ל"רה-קולוניזציה" של התודעה – ניסיון נואש להרגיש "בבית" במזרח התיכון הזר והמאיים.

2. החומר: מהקנבס אל האבן והברזל

באירופה, ההשפעה השבטית תורגמה פעמים רבות לציור (שטחיות וצבע). בישראל, היא תורגמה לחומר. האבן הירושלמית, הבזלת הגולנית והברזל החלוד הפכו למדיומים המועדפים. הפסלים הישראלים רצו ליצור אובייקטים שנראים כאילו תמיד היו כאן, כאילו נחפרו מתוך האדמה ולא נוצרו בסטודיו סטרילי.

חלק ה': האמנות השבטית באמנות הישראלית העכשווית

כיום, הדיאלוג עם האמנות השבטית עבר תהליך של "דה-קולוניזציה". אמנים עכשוויים בישראל בוחנים את הנושא מנקודות מבט ביקורתיות ורב-תרבותיות:

1. סיגלית לנדאו והפולחן החומרי

עבודותיה של לנדאו, במיוחד פסלי המלח מים המלח, נושאות אופי טקסי ושבטי מובהק. שמלת הכלה המתגבשת במלח נראית כמו מוצג אתנוגרפי מתרבות שנכחדה. היא משתמשת בחומרים מקומיים כדי ליצור מיתולוגיה חדשה, תוך שהיא משלבת נרטיבים של קורבן, גלות וגאולה.

2. אמנות יוצאי אתיופיה: המקור הופך לעכשווי

בעשור האחרון אנו עדים לפריחה של אמנים ישראלים ממוצא אתיופי (כמו עלמו אישטה, טספאי מנצ'יבו או נירית טקלה). אמנים אלו מביאים איתם מסורת חזותית אפריקאית חיה, אך בניגוד לפיקאסו, עבורם זהו אינו "ניכוס" אלא "השבה". הם משלבים בין טכניקות מסורתיות (כמו פיסול בחימר בשיטות ידניות) לבין נושאים בוערים של גזענות, הגירה וזהות שחורה בישראל הלבנה.

3. זויה צ'רקסקי והמבט הביקורתי

בסדרות הציורים שלה העוסקות במוזיאונים, צ'רקסקי מבקרת את הדרך שבה המערב "צורך" אמנות שבטית. היא מציגה את האדם המודרני העומד מול המסיכה האפריקאית, ותוהה מי כאן הפרימיטיבי האמיתי.

הדס שלגמן שכרון חושים

באמנות הייחודית של הדס שלגמן ( אמנית ישראלית) ניכרות השפעות מהאמנות של פפואה ניו גינאה ושל אפריקה, מהאמנות של דרום אמריקה ושל הילידים מאוסטרליה. דימויים בהשראת מסכות ופסלים שבטיים מכל העולם מקבלים ביטוי על גליונות של נייר זפת עמוסים בפרטי פרטים. הנושאים והסצנות הם מהנפש, מהגוף, ומתוכם החוצה. דמויות אנוש ערומות עם אברי המין גדולים ומודגשים מזדקרים בחלל הציורי, דמויות של חייזרים ושל רובוטים ספק אנושיים ספק מכונות, חיות אמיתיות ודמיוניות, חרקים אימתניים, אלים ואילות מהמיתולוגיות וממיתוסים עתיקים, עצים וצמחים וטבע פראי הנמצא בכל מקום על הנייר. הסצנות רבות ומגוונות ומתרחשות במקביל. דמויות מזדווגות, נשים צומחות מתוך עצים, דמויות של מאובנים מרחפות סביב ובסצנה מקבילה ספק אשה ספק מלכה ספק אלה משקיפה על עולם תת ימי בזעיר אנפין. עבר קדום מתערבב עם עתיד משוגע ועם הווה כאוטי ליצירת בכחנליה מסחררת הקוראת לצופה להתמסר ללא פחד ולהכנס לתוך עולם של חלום מדומיין כאוטי ומציאותי כאחד. הבלתי אפשרי מתערבב עם הקיים, מסרים עכשווים וקשים מתערבבים עם רכות חלומית. הצופה צולל לתוך החלום ופנימה לתוך העבודות ומהלך בתוכן כבתוך שלו וחווה ומרגיש את המתרחש כאילו הוא נמצא פיזית בתוך כל ההתרחשויות.

חלק ו': אתיקה, אסתטיקה וניכוס תרבותי

אי אפשר לסיים דיון זה מבלי להתייחס לביקורת המודרנית על "ניכוס תרבותי" (Cultural Appropriation).

הביקורת על המערב: כיום מוזיאונים כמו ה"לובר" וה"בריטיש מוזיאום" מתמודדים עם דרישות להחזרת חפצים (Repatriation) למדינות המקור. נטען כי האמנות המודרנית נבנתה על "שוד" תרבותי שבו האמן הלבן קיבל את התהילה, בעוד היוצר השבטי נותר אנונימי ו"פרימיטיבי".
הביקורת בישראל: התנועה הכנענית נאשמה לעיתים ב"התחפשות" למזרחים. נטען כי האמנים האירופאיים שהגיעו לארץ אימצו את הדימוי של ה"יליד" (הערבי או הקדום) כדי למחוק את זהותם הגלותית, מבלי באמת להבין את התרבות המקומית.

עם זאת, המפגש הזה יצר שפה ויזואלית חדשה שאי אפשר להתעלם ממנה. הוא פתח את הדלת לראיית האמנות כפעולה אנושית רחבה, דמוקרטית וחיונית, שאינה מוגבלת למסגרת הציור האירופית.

סיכום: המסיכה שנשארה איתנו

השפעת האמנות השבטית על האמנות המערבית והישראלית אינה רק פרק בהיסטוריה של האמנות; היא רעידת אדמה תרבותית. היא לימדה את האמנים שהאמנות היא הרבה יותר מקישוט או חיקוי. היא גשר אל הלא-מודע, כלי פוליטי ואמצעי לבניית זהות.

במערב, האמנות השבטית הייתה המנוע ששחרר את האמנות מהאקדמיה והוביל לחופש המוחלט של המאה ה-20. בישראל, היא הייתה הניסיון הנועז ביותר ליצור "תרבות עברית" חדשה, כזו שמחוברת לאדמת המזרח ולא רק להיסטוריה של אירופה.

בין אם מדובר במסיכה של שבט הבמברה (Bambara) שהשפיעה על פסל של מודיליאני, ובין אם מדובר באבן החול של נמרוד המוצגת במוזיאון ישראל – האמנות השבטית ממשיכה להזכיר לנו שהצורך האנושי ליצור צורה בעלת משמעות סמלית הוא אוניברסלי. המסיכה אולי השתנתה, אך העוצמה המאגית שמאחוריה נותרה חיה בלב האמנות העכשווית.

ביבליוגרפיה נבחרת:

Rubin, William (Ed.). Primitivism in 20th Century Art: Affinity of the Tribal and the Modern. The Museum of Modern Art, New York, 1984.
Goldwater, Robert. Primitivism in Modern Art. Harvard University Press, 1986.
עומר, מרדכי. נמרוד – תנועת הכנענים באמנות הישראלית. מוזיאון תל אביב לאמנות, 1996.
מישורי, אליק. בדיקה מחדש של ה"כנעניות" באמנות הישראלית. הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2010.
צלונה, גדעון. סיפורה של האמנות הישראלית. הוצאת מודן, 2015.
Breton, André. Main n'est pas faite. (Essays on Oceanic art).